האסטרונאוט האסור לענן משכן משה

מאת: ארי אֵלון זכויות שמורות © ניסים שוקר בע”מ 2013. בית הכנסת משכן משה בנס ציונה ת.פרסום: 09/04/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

משה נולד כאדם ומת כאדם, וכמעט כל חייו היה מקורקע ונטול כנפיים כאחד האדם. רק במשך ארבעה חודשים[1] מתוך מאה ועשרים שנותיו, זכה משה להיות מלאך המלאכים. בארבעה חודשים אלו הוא נסק לגובה של מיליארדי קילומטרים,[2] חלף על פני שבעת הרקיעים והגיע עד כיסא הכבוד האלוהי. כל גיחותיו של משה לשבעת הרקיעים עברו בשלום. תמיד יצא מן האטמוספירה ללא כל תקלה, ותמיד שב אליה ללא כל פגע. משה הוא האסטרונאוט הראשון שעלה למרום בשלום וירד בשלום.

רק על פי המיתולוגיה הפוסט מקראית עלה משה למרום כדי לקבל את התורה. על פי המיתולוגיה המקראית הוא עלה אך ורק להר סיני, ו"מעולם לא עלה משה למרום"[3], ומעולם לא "טס ברקיע כעוף".[4] משה של המיתולוגיה המקראית הוא אדם, ואילו משה של המיתולוגיה התלמודית הוא הרבה יותר מסתם מלאך.[5] הוא אֵל. הוא אפילו תלמיד חכם המרחף בישיבה של מעלה.   לא רק מכוח המשיכה של כדור הארץ התנתק משה התלמודי, אלא גם מתפיסות הזמן של העידן המודרני המיושן. כתוצאה מכך הוא נחת בעת ובעונה אחת גם בעבר הרחוק השוכן 974 דורות לפני שנברא העולם, וגם בעתיד הרחוק השוכן בסוף כל הדורות.[6]

מיומנו של משה המלאך

 בראש חודש סיוון ב`תמ"ח (2448 לבריאת העולם), עלה משה למרום לראשונה בחייו.[7]   בו ביום הוא ירד בשלום. גם ביום המחרת הוא עלה בשלום וירד בשלום, וגם בשלושת ימי ההכנה למעמד הר סיני. בששי בסיון נותר משה על פסגת ההר העשן ואלהים מדבר אליו מן השמים לעיני כל ישראל. למחרת מעמד הר סיני, עולה משה למרום לארבעים יום וארבעים לילה. במהלכם מראה לו השמ את כל כלי המשכן - מזבח, שולחן, ארון, פרוכת, יריעות עמודים, קרסים...[8] כלי המשכן ריחפו לנגד עיניו של משה הנדהם כשהם מנותקים לחלוטין מכוח המשיכה של כדור הארץ. בהמשך הסיור השמימי מראה לו אלהים את ארבעת הצבעים השמימיים - תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר - ומורה לו לצבוע בהם את חלקי המשכן ואת בגדי הכהנים. [9]

בשבעה עשר בתמוז נוחת משה בשלום למרגלות הר סיני, ומיד לאחר מכן הוא שובר את הלוחות ועורך טבח המוני באלפי קורבנות המואשמים ב"חטא" העגל. למחרת הוא עולה למרום לארבעים יום וארבעים לילה נוספים כדי להתנפל לפני אלהים ולהתחנן בפניו שלא ישמיד את בני ישראל. בסוף ארבעים ימי התפילה הוא חוצה ללא כל תקלה את האטמוספירה, ונוחת בשלום כדי לתדלק לקראת השיגור הבא.

בראש חודש אלול הוא ממריא בפעם האחרונה בחייו. ארבעים יום וארבעים לילה נוספים מרחף משה בין הרקיעים, ולומד במתיבתא דארקיע עם השמ ועם רבי עקיבא ורבי אליעזר ורבי מאיר ותלמידי חכמים נוספים. בערב יום כיפור הוא נפרד לעד מהמרום ונוחת בפעם האחרונה במנחת שלמרגלות הר סיני. הוא אינו שובר את הלוחות אלא מניח אותם לצד שברי הלוחות הקודמים המונחים בארון עד עצם היום הזה.

מיד למחרת יום הכיפורים מקהיל משה את העם ומארגן אותם לקראת המבצע הגדול של בניית המשכן. כמעט שישה חודשים שקועים כולם בבולמוס של עשיית המשכן. בעזרת בצלאל ואומניו מצליח משה להקים משכן זהה לחלוטין לזה שהראה לו השמ במרום.

 משה האסטרונאוט המקורקע

כחמישה חודשים לאחר מכן, בראש חודש ניסן שנת 2449 לבריאת העולם, הושלמה מלאכת המשכן. בבוקר אותו היום ניצב משה לבדו מול כל חלקי המשכן הגמורים, ונאלץ להרכיבם ללא עזרה. במו ידיו קבע את הקרשים והאדנים והבריחים, העמיד עמודים, מתח יריעות והקים את האוהל. אחר כך שיבץ במקומם את כל כלי הקֹדש, מיקם את השולחן וערך עליו לחם, העמיד את מנורת הזהב והעלה את נרותיה, הציב מזבח זהב והקטיר עליו קטורת סמים, הציב מזבח עולה והקריב עליו עולת תמיד, התקין כיור וחיבר אותו לאינסטלציה. אחר כך הקים לבד את החצר מסביב למשכן, ורק לאחר שהציב את שער החצר כִּלה את כל מלאכתו. באותו רגע הורה לו יהוה להסתלק מיד ממתחם המשכן, ולפנות מקום לענן כבודו היורד ארצה.

לפני תשעה חודשים נכנס משה לתוך הענן האלוהי והמריא עמו למרום,[10] עכשיו, כשיורד הענן ארצה, נאסר עליו אפילו להתקרב אליו - "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יהוה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יהוה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".[11]

ברגע שכִּלָה משה את מלאכת המשכן הוא חדל להיות מלאך, שנאמר: "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכה" - אל תקרי "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכה" אלא "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמַּלְאָכִיוּת".

מאז מחכה משה מחוץ למשכן כהומלס. אין לו לאן ללכת ולאן להמריא. שם למעלה בשחקים התייחד עם השמ בעודם מרחפים בין אטמוספירות מרוחקות. כאן, על פני האדמה החולית, נאסר עליו להתייחד עִמו אפילו במשכן הארצי. לזמן הארצי לא הייתה כל משמעות כאשר חלף ביעף על פני מלאכים ושרפים המתנשאים לגובה של מאות שנות הליכה. עכשיו הזמן נע בעצלתיים וחולות המדבר ניתזים על פניו.

גם למאהל בני ישראל אינו יכול לגשת. כולם יראים להביט בו כי קרן עור פניו והוא נאלץ לעטות על עצמו מסווה.[12] כמצורע. כולם שומרים ממנו מרחק הערצה. כמצורע. הוא נשורת שמימית בתוך המחנה הארצי. הכי אלוהי והכי נגוע.

גם לצפורה אינו יכול לשוב. הוא פרש ממנה לעד יום לפני ההמראה הראשונה למרום. השכינה אמרה לו "יישר כוחך שפרשת", והוא פירש זאת כהזמנה לרומן. אבל הרומן היה קצר, ודווקא עכשיו, כשירדה השכינה לשכון במשכן שהקים למענה, נאסר עליו לבוא אליה ולהתייחד עִמה.

 וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם[13]

עד יום מותו יהיה משה מקורקע מחוץ למשכן. כל בני ובנות ישראל ספונים עמוק בתוך אוהליהם. ישנים בשלווה את שנתם. אף אחד אינו מעז להציץ על ענן הכבוד ולהיפגע. כל כך הרבה הרפתקנים סיכנו את חייהם כדי להתקרב אל הענן הקדוש. רק מעטים מביניהם הצליחו לעלות בשלום מבלי להתרסק ולהתפזר לכל עבר. עכשיו חונה הענן במרכז המחנה, כמטחווי קשת, אבל כולם פוחדים מפניו פחד אלהים.

רק משה אינו חושש. רק הוא מישיר מבט אל הענן הקדוש. מביט בו מנגד אך אינו יכול לגשת אליו. חל עליו איסור חמור לבוא אל הקֹדש ולגשת עד הענן. הזמן עבר כל כך מהר - רק לפני שנה עוד לא ידע להרקיע, ועכשיו הוא מקורקע לעד.

עד מאה ועשרים שנה יחיה משה. עוד שלושים ותשע שנים נותרו לו לכתת רגליו במדבר עם כל בני ישראל. לעולם לא יטוס לרקיע, וירחף בין מלאכים ושרפים. אפילו לפסגת סיני לא יעפיל עוד. בעוד שלושים ותשע שנים יעלה לפסגת הנבו, יתחנן בפני אלוהיו שיתן לו להיות ציפור כנף הטסה פעם אחת בלבד מעל הארץ הנכספת...[14] לשווא...

שלושים ותשע שנים ימתין בדריכות לקריאה האלוהית האמורה להקפיצו בכל רגע. מהיום שכילה את מלאכת המשכן הפך להיות כיתת כוננות של איש אחד. מאותו יום ואילך יישן מחוץ למשכן בנעליים גבוהות, בחגור מלא ועם מטה האלהים בידו. מכאן ואילך מוטל עליו לעקוב ללא הרף אחר מהלכי הענן. אולי יגלה הענן סימני תנועה שיחייבו אותו להפעיל במהירות וביעילות את כל המערכות, ולהתכונן לתנועה אפשרית של עם שלם - טף ונשים, זקנים וגברים, עִזִים וחמורים, משכן מתקפל וכלי קֹדש ספוגי קרינה רדיואקטיבית קדושה. אולי פתאום יקרא לו השמ מתוך הענן. אולי יתרומם הענן ויתחיל לשוט במרומיו, ואז חובה עליו להזדרז ולהניע את העם בעקבות הענן. כל הזמן הוא חייב לעקוב אחר הענן לשמור ממנו מרחק כואב.

 שם ידע משה חמדה שלא הייתה כמוה

כבר כשאמר לו השמ "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[15] חשש משה שלא יהיה לו מקום להתייחד עם השמ במשכן. השמ אמנם אמר לו "משה, לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי"[16], אבל משה פחד כבר אז כי מאחורי המסווה הרומנטי של סוד הצמצום מסתתרת קלסטרופוביה אחת גדולה. "למה צמצמתי את עצמי?" ישאל השמ את עצמו בחדרי חדרים, "למה ירדתי ממרומיי? מה היה חסר לי במרום עם התורה המונחת בחיקי ואומרת שירה עם מלאכי השרת?". גם משה יקשה לעצמו את הקושיות הנוקבות הללו.

שם למעלה במרום היו האותיות מרחפות בין מזבחות ופרוכות. מעגלים של מתופפים ומשוררים תופפו ושוררו בכל רקיע ורקיע, ומשה היה מרחף ביניהם. לא היו גבולות במרום, והיה נצח מעבר לקרום הזמן החיצוני של ארבעים יום וארבעים לילה.

שם ידע משה חמדה שלא הייתה כמוה, וכאן הוא תלמיד חכם שאין לו חדר משלו ואינו יכול לשקוע בתלמודו. משורר מתוסכל שנידון להתפגר עם כולם במדבר ולקבור בחולות את טיוטותיו. מנהיג נערץ ומצורע היודע שהשמ, שם למעלה במרום, כבר החליט שאף אחד לא יגיע לאף ארץ בחירה. שבמקרה הטוב הולכים לתעות במדבר הזה עוד שלושים ותשע שנים. שהחול יקבור בסופו של דבר את האוהל ואת המועד. שמאומה לא ייוותר ממשכן ההשראה. מהתכלת. מהארגמן. מהענן.    תולעת שני...   

 

 

[1] ארבעת החודשים שבין מעמד הר סיני (תחילת חודש סיוון) לבין יום כיפור של אותה שנה (ראי/ה על כך בהמשך)

[2] על-פי בבלי חגיגה י"ג ,המרחק בין רקיע לרקיע הוא אלף שנות הליכה שהם כשישה עשר מיליון קילומטר. גובה שבעת הרקיעים לפיכך הוא כמאה וחמישה עשרה מיליון קילומטר. מעל שבעת הרקיעים שוכנות חיות הקֹדש שגובה כפות רגליהן כגובה שבעת הרקיעים, גובה עקבן כגובה שבעת הרקיעים וכפות רגליהן כאחד. גובה ברכיהן כגובהן של כל הנ"ל, גובה גופן כגובהן של כל הנ"ל, גובה ראשיהן כגובהן של כל הנ"ל. מעל חיות הקֹדש ממוקמות רגלי כיסא הכבוד שגובהן כגובה כל הנ"ל. באופן כזה אנו מגיעים לסכומים של מאות מיליארדי קילומטרים ראי/ה שם

[3] רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום (בבלי סוכה ה` א)

[4] "כי לא לקלים המרוץ" – זה משה. אתמול טס ברקיע ועולה כעוף, שנאמר "ומשה" עלה אל האלהים" והיום "כי לא תעבר את הירדן הזה" – `אפילו חבל של חמשים אמה לא היה יכול לעבור`".(קהלת רבה פרשה ט` סימן י"ד).

[5] אשרי משה שנכנס למקום שאין מלאך ושרף יכול ליכנס (תנחומא כי תשא, ל"ב).

[6] תשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם היתה התורה מונחת בחיקו של הקדוש ברוך הוא ואומרת שירה עם מלאכי השרת. (אבות דרבי נתן נוסחה א פרק ל"א)

[7] התאריך נלקח מתוך "מקרא מפורש", על-פי ספר "סדרי זמנים לפי המסורת" לא.א. עקביא. הוא הדין ליתר התאריכים המוזכרים בפרק זה.

[8] כשעלה משה למרום הראה לו הקדוש ברוך הוא כל כלי המשכן ואמר לו: כך וכך עשה, ועשית מנורת זהב ועשית שלחן ועשית מזבח, כך כל מעשה המשכן (שמות רבה פרשה מ`)

 [9] כשעלה משה למרום פתח הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע ציבעונים שעשה מהם משכן. אמר לפניו: `רבונו של עולם איני יודע דמות ארבע צבעונים` אמר לו: `חזור לימינך`. חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים. אמר לו: `זו היא תכלת`. אמר לו: `חזור לשמאלך!` חזר וראה אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו: `מה אתה רואה?` אמר לו: `אנשים לובשים לבוש אדום`. אמר לו: `היא ארגמן`. חזר לאחוריו וראה גדוד שהם לובשים לבושים לא אדום ולא ירוק. אמר לו: `זו היא תולעת שני`. חזר לפניו וראה לפניו גדודים שהם לבושים לבוש לבן `זו היא שש משזר`" (פסיקתא רבתי פרשה כ`)

[10] בשעה שעלה משה למרום באותה שעה באתה ענן ורבצה כנגדו. לא היה יודע משה אם לרכב עליה אם לאחוז בה. מיד פתחה ונכנס בתוכה שנאמר "ויבא משה בתוך הענן". ונשאתו ענן והיה מהלך ברקיע (פסיקתא רבתי פרשה כ)

[11] שמות מ לג – לה

[12] שמות לד לג "ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה".

[13] שמות מ לו

[14] "כשראה משה שנחתם עליו גזר דין...אמר לפניו:ועכשיו שהגיעה טובתם של ישראל אתה אומר לי: `לא תעבור את הירדן הזה?`... ריבונו של עולם! אם לאו, הניחיני בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת ערב הוא חוזר לקינו – כך תהא נפשי כאחד מהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "רב לך`!".

[15] שמות כה ח

[16]מדרש תנחומא כי תשא, פרק י`