אִם יִרְצֶה ה' נִתְפָּגֵר בַּמִדְבַּר וְאִם תִרְצוּ - "הִנְנוּ וְעָלִינוּ!"

מאת: ארי אֵלון ת.פרסום: 10/08/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

א.   פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנָעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר מהאמונה המסוכנת ביְהֹוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר

מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהֹוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהֹוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דרשו דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהֹוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהֹוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה (תהלים כד ג – י)

וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהֹוָה וְהִיא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה יְהֹוָה עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה. (במדבר יד מ - מה)

בשולי סיפור המרגלים הידוע מופיע סיפורם המודחק של המעפילים. מיד לאחר שהתבשרו בני דור המדבר כי לא יזכו להגיע לארץ ישראל, הם הודו בחטאם והביעו חרטה מלאה. למחרת עלו אל ראש ההר ב"דרך העולה לארץ ישראל"[1], ואמרו זה לזה: "הננו ועלינו לארץ ישראל".[2]  

כשהתברר הדבר למשה הוא ניסה להניאם מכוונתם והזהיר אותם: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם ".[3] על אף האזהרה המפורשת חירפו בני דור המדבר את נפשם "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר".[4] צבאות העמלקי והכנעני יצאו לקראתם ובקרב שהתחולל הם הוכו והובסו. עד היום לא ברור כמה חללים היו באותו הקרב מבני ישראל. לעומת זאת ברור כשמש כי משה ויהוה עמדו בדיבורם – הם לא משו מן המחנה, לא הגישו למעפילים כל סיוע, ובמהלך הקרב כולו עמדו על הדם מנגד.

על רקע סיפור מודחק זה כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה המדרשית "מתי מדבר" המנוסחת כאגדה ומושפעת מאגדת התלמוד הבבלי על דור המדבר.[5] למרות אופיה האגדי אין לראות ב"מתי מדבר" רק מדרש אגדה, שכן היא טומנת בחובה את תמצית מדרש ההלכה של כל המפעל הציוני.

ב.  אם תרצו אין זו אגדה רבנית אלא הלכה ריבונית 

פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנָעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה

וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים -

וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!

וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּים רְבָבָה,

קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,

וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה וּסְבִיבָם נִזְעָמָה,

הֵם קוֹרְאִים:

"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָה אֲנַחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה

אֶת כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה,

וַנִּזְקֹף רֹאשֵנוּ שָמָיְמָה וַיִּצְרוּ בְעֵינֵינוּ -

וַנַּעְרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה אִמֵּנוּ!

עַל רָאשֵי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשי עָבִים

שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל נִשְׁרֵי שָׁמָיִם -

וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

גַּם עַתָּה - אִם סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם,

כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי - וַנָּקָם!

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ!

עַל אַף הַשָּמַיִם וַחֲמָתָם -

הִנְנוּ וְעָלִינוּ –

בִּסְעָרָה!"

           "הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמוּש -

נַעַל נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!

וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,

נַרְדְּ לְפָנֵינוּ תּועֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,

וּפָנִים נִתְרָאֶה בָּאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!

הַאֲזִינוּ!

הַסְּעָרָה גַּם הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: "הָהִינוּ!"

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת

אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרים חֳמָרִים -

הִנְנוּ וְעָלִינוּ

הֶהָרָה!"

 לפתע פתאום מתנער דור המדבר של ביאליק ומורד בגזירה האלוהית הקובעת כי במדבר הזה יפלו פגריו ארבעים שנה, ורק בני הדור הבא יזכו להיכנס לארץ המובטחת. גזירה כזאת אינה מקובלת על בני הדור המתנער. מי יעלה בהר? הם שואלים את עצמם, ועונים, "הננו ועלינו", ממש כמו בתורה, ומיד לאחר מכן הם מוסיפים: "אם אסף האל מעִמנו את ידיו וארונו ממקומו לא ימוש - נעל אפוא בלעדיו". אם האל אינו רוצה או אינו יכול להיות "יְהֹוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהֹוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה", נהפוך אנו להיות "דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה".

אחרי ככלות הכל, ועל אף כל מה שנכתב, לא האל הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה - "יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה אֶת כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה". ואם פסק האל פסיקה לדורות כי דורנו לא יהיה הדור שייגאל, לא נתחשב בפסיקתו, ונפסוק הלכה לעצמנו, ונקבע לדורות הבאים כי אנחנו "דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָה".

המורדים יודעים היטב שבמקור לא כתוב "מִי יַעֲלֶה בַּהַר" אלא "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהׂוָה".[6] גם כשעלו בחומה ובהר והקימו את ביל"ו, ידעו היטב שבמקור לא כתוב "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" אלא "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהׂוָה".[7]

זו בדיוק עוצמתו של דור ראשון לגאולה - לוחמיו עושים במקורותיהם כבתוך שלהם. הם מתייחסים אל עצמם כאל חלק בלתי נפרד מבעלי המדרש לדורותיהם ומחייבים את עצמם לדרוש את מקורותיהם על פי אמונתם. עצם הקריאה "בית יעקב לכו ונלכה" היא היא קריאתו של האל שבתוך כל אחד ואחת מהם.. הם מכירים היטב את המזמור מתהלים ויודעים שהתשובה לשאלת "מי יעלה בהר יהוה?" היא "זה דור דורשיו". הם מרשים לעצמם להשתלב ברצף האינסופי של "דור דור ודורשיו"[8], ולהציע את הפירוש שלהם לתביעת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".[9]

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן דור המדבר לכל דבר, ועליו - רק עליו - מוטלת החובה להחליט אם יפלו פגריו חומרים חומרים במדבר, או שהוא אומר לעצמו "הנני ועליתי ההרה".

ג. מעפילים ריבוניים לא זקוקים לאישור אֵלִים רבניים העומדים על הדם מנגד

חניכי תנועות הנוער בשנות העשרים, השלושים, הארבעים, החמישים והשישים של המאה הקודמת זוכרים עד היום בעל פה שורות רבות מתוך "מתי מדבר". מעפילים, מתיישבים ולוחמים רבים עלו, הגשימו ופעלו הלכה למעשה בהשראת הפואמה המדרשית הזאת.

הם לא חיכו לאישור של הרבנים, ולא להסכמה של מועצת גדולי התורה. אפילו לאישור של האל בכבודו ובעצמו הם לא חיכו. הם החליטו לעלות בחומה ובמגדל, ולהילחם בקרבות שחרור למרות שהאל עצמו הודיע מפורשות באמצעות משה שאין לו חלק במלחמה הזאת. משה, אלהים וארון הברית נשארו במחנה, והלוחמים עלו בהר. יחד עם משה וארון הברית נשארו במחנה כל החרדים שעד היום יש להם פטור נצחי מכל מלחמות ישראל.

עד היום לא ברור אם בסתר לִבם קיוו הלוחמים האמיצים כי ברגע האחרון ישנה האל את דעתו ויתגייס למאבק; לעומת זאת ברור כשמש שהחל ממסדר היציאה עם שחר, ולאורך כל הקרב האכזר, הם עודדו את עצמם בשירת "העפילו"!

"העפילו! העפילו! -

אל ראש ההר העפילו!".

השמועות אומרות כי בנוסף לשירת "העפילו"! ברכו חלק מהלוחמים זה את זה בברכת "השם עִמך!" וענו זה לזה בברכת "יברכך השם!". עד כדי כך הם היו קרועים בין אמונתם בצִדקת מלחמת הקֹדש הציונית, לבין החשש שמא בכל זאת עברו על דבר האל והפרו את שלוש השבועות שנשבעו לו - לא לעלות בהר, לא לדחוק את הקץ, ולא למרוד בגויים.[11]

על פי אחד מתסריטי הזוועה האפשריים, בסופו של דבר יובסו כולם במלחמת הקֹדש הציונית. גם אלו שיקפידו לשיר אך ורק "העפילו!", וגם אלו שיקפידו להוסיף "השם עִמכם". העמלקי והכנעני יכו בהם ויכתתו אותם עד חורמה.[12]   וכשישובו אלו שישובו מגיא ההריגה יחכו להם השבאב של החרדים עם חליפות ופלאפונים ויאמרו "אמרנו לכם....".

ואחרי שתיקה קצרה יגלגלו החרדים הצעירים בלשונם הרעה והנחשית: כמה הרוגים נוספים ייהרגו עד שתתפסו סוף סוף שרק כשהשם רוצה הוא מנצח את עמלק? אינכם זוכרים את הניצחון המפואר ההוא מפרשת בשלח[13] כשהעמלקי בא להילחם נגדנו ברפידים, והשם אמר למשה להרים ידיים גבוה גבוה? אינכם זוכרים איך תמכו הרבנים אהרון וחור בידיו הכבדות של משה רבנו? הרי כתוב במפורש בפרשת בשלח "ויהי ידיו אמונה עד בֹּא השם ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"?[14] - אם הייתם לומדים תורה לא היינו צריכים לצטט לכם פסוקים כל כך מפורשים וכל כך ברורים כשמש...

אמונה נצחית בהשם יתברך שמו אתם צריכים, יהודים יקרים, ולא אמונה חולפת באדם החולף. הביאליק הזה שלכם הרס לכם את החיים כשהכניס לכם לראש את ה-"כי עוד אאמין גם באדם" שלו... אין אמונה באדם, יהודים יקרים, רק בהשם יתברך שמו. השם יילחם לכם, יהודים יקרים, ואתם תחרישון; השם עזוז וגיבור, יהודים יקרים, השם גיבור מלחמה. לא אתם גיבורים, יהודים יקרים, רק השם יתברך שמו...

ד.  יש מעבר לביאליק דרך ההלכה הריבונית

לפני שנים רבות, כשעדיין נהגתי להשתתף ברבי שיח מול "רבנים" "מחזירים בתשובה", הבחנתי שבנוסף לעובדה שהם מצטטים דברי תורה שאינם קיימים בשום מקום, הם גם אוהבים לצטט בלעג את השורה "כי עוד אאמין גם באדם", ולייחסה לביאליק במקום לטשרניחובסקי. אחרי שלושה או ארבעה מפגשים כאלו התברר לי שלא רק המסרים הזהים שהם מעבירים לקהל עברו דרך אותו פס ייצור, אלא גם השגיאות והציטוטים המסורסים.

פעם שאלתי אחד מהם אם אין זה מן הראוי לומר דבר בשם אומרו כדי להביא גאולה לעולם - איך זה שהוא מצטט דבר תורה של רבי פלוני ומייחסו תוך כדי סירוס לרבי אלמוני, ואיך זה שאת ציטוט הכפירה היחיד שהוא מרשה לעצמו לצטט, הוא מייחס באופן קבוע לביאליק במקום לטשרניחובסקי. על חילופי הגִּרסאות המקוריים שלו בין הרבנים הוא ענה לי את מה שענה, על טשרניחובסקי וביאליק הוא השיב בערך כך:  "מה כבר משנה אם זה ביאליק פינת טשרניחובסקי או טשרניחובסקי פינת ביאליק - הם בסך הכל רחובות, ובמהרה בימינו אמן אפילו רחובות לא יישארו מהם...".

כל הנערות והנערים שישבו בקהל התגלגלו מצחוק. הצחוק המתגלגל הביך אותי, ומתוך מבוכה שרתי לעצמי בלחש את "אֲנִי מַאֲמִין" של שאול טשרניחובסקי: "שַׂחֲקִי שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שַׂח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בַּךְ. כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֶגֶל פַּז. כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בַּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז".

אילו היה לי כוח, אני זוכר שחשבתי לעצמי תוך כדי לחישת השיר, הייתי מפסיק את הצחוק המתגלגל וקורא בקול את ה"אֲנִי מַאֲמִין" של טשרניחובסקי, ומשכנע את הנערים הצוחקים שהאמונה באדם קשה שבעתיים מהאמונה בהשם. אבל לא היה לי כוח, תודה לאל, וגברתי על יצר השכנוע שלי, ולא עליתי עוד להילחם בהר השם - במגרשם הביתי של המשכנעים, המטיפים ויתר דוברי השם למיניהם.

לפני שנים רבות לא היו נתיבי איילון בישראל, והדרכים העקלקלות הלכו סחור סחור. כשנפתחו הנתיבים החדשים הם נסללו בהדרגה מדרום לצפון. קיבוץ גלויות תחילה, אחר כך דרך השלום, וכך הלאה. כשהחלו לסלול את מחלף דרך ההלכה הניחו תמרור גדול בצִדי הדרך: "אין מעבר לביאליק דרך ההלכה!".

וכך, משך תקופה מסויימת, נמנע מן הנוסעים בנתיבי ישראל מעבר חופשי ודו סִטרי בין דרך ביאליק לבין דרך ההלכה. לימים תוקן העוול ונתיבי עם ישראל פרצו בעוז צפונה וימה, וכיום הם זורמים בשטף אפילו עד קניון מדינת היהודים.

כל עוד תמשיך מדינת היהודים להיות מדינה חופשית יוכל כל אחד מבניה ובנותיה לבחור בין קניוניה הרבים, דרכי השלום השונות שלה, כמו גם בין הקיבוצים למיניהם ובין הגלויות המגוונות. ומדי פעם יוכל מי שירצה לקפוץ לביאליק דרך ההלכה.

ה. החיים על פי ה"שולחן ערוך" הם עבדות מצרים והמהפכה הציונית באה להוציאנו מעבדות לחרות

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעת ובעונה אחת בן דור העבדים, דור הכובשים, ודור העומדים בפרץ. בכל דור ודור חייב אדם. לא רק זכויות יש לו.

"הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים, הולכת ונבראת מין יהדות של רשות... של חיבה אווירית.

חיבה? - אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבעה אינה אלא רשות...".[15]

"החובה היכן?", שואל ביאליק, היכן ה"בכל דור ודור חייב אדם" של דורנו? מה, אם בכלל, מחייב אותנו בעולם שכולו אגדה? ואיך זה שאין לנו שום הלכה מחייבת?

"בואו והעמידו עלינו מצוות!", הוא קורא שוב ושוב במהלך ההלכה ואגדה שלו. בואו והעמידו עלינו שמיים חדשים והלכה חדשה ברוח האמונה באדם. תוך כדי כך הוא מעיר:

"ובכן, ניתנה ראש ונשובה אל ה"שולחן ערוך"? - מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום".[16]  

לחיים על פי הלכה חדשה אנו זקוקים, ולא לחיים על פי ה"שולחן ערוך"! הארץ הנכספת היא הארץ שבה תהיה הלכה חדשה. החיים על פי ה"שולחן ערוך", לעומת זאת, הם חלק בלתי נפרד מעבדות מצרים.

תמיד יהיו בקִרבנו מרגלים שירפו את ידינו ויאמרו כי ההלכה החדשה גדולה עלינו, כמו גם הניסיון הזה ליצור יהודי חדש בארץ ישראל. "הערים בצורות מדי", הם יאמרו, "בלתי ניתנות להבקעה. הרף גבוה מאוד. היהודי החדש איננו ריאלי. לעולם לא נצליח ליצור יהודי שורשי ומעוגן במולדתו ובמקורותיו, שאינו חי על-פי ה"שולחן הערוך"...

ניתנה ראש ונשובה מצרימה אל ה"שולחן ערוך", אומרים לנו המרגלים שבקרבנו, "ניתנה ראש ונשובה אל הקואליציה הנצחית של המתבוללים והרבנים, לפיה או שהיהודי מתבולל במצרים שלו, או שהוא חי על-פי ה"שולחן ערוך". כך היה וכך יהיה. אין מקום ליהודי החדש ולהלכה החדשה של ביאליק פינת טשרניחובסקי".

ו. ואף על פי כן אני מאמין שהאתגר הציוני הוא האתגר הגדול ביותר שניצב אי פעם בפני העם היהודי - האתגר להוציא מתוכנו הן את עבדות ה"שולחן ערוך" והן את אדנות הכיבוש על עם זר

אני מודע לתסריט האפשרי שהמשימה הזאת לא תצא לפועל. אני מודע לאפשרות שבדיעבד יתברר כי הפרשה המפחידה על המעפילים המתאבדים אינה אלא משל למפעל הציוני ולמדינת ישראל כולה.

ואף על פי כן. אף על פי שיתמהמה, אני מאמין גם באדם רוחו עז.

כי עוד נפשי דרור שואפת לא מכרתיה לעגל פז.

 

[1] רש"י במדבר יד, פסוק מ דיבור המתחיל "אל ראש ההר"

[2] רש"י שם שם דיבור המתחיל "כי חטאנו"

[3] במדבר יד, מב

[4] שם שם, מד

[5] בבלי בבא בתרא עג, ב – עד א

[6]תהלים כד, ג

[7] ישעיהו ב, ה

[8] בבלי, סנהדרין, לח, ב

[9] משנה, פסחים י, משנה ה

[11] על-פי בבלי כתובות קיא, א

[12] על-פי במדבר יד, מה

[13] שמות יז, ח – טז

[14] שמות יז, יב

[15] חיים נחמן ביאליק, מתוך "הלכה ואגדה"

[16] שם שם