אני הולך למות, יהוה, ואתה הולך לכל הרוחות

(יה) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: (יו) יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז יה – יז)[1]

 

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: אני הולך למות, יהוה, ואתה הולך לכל הרוחות והשדים. כבר השלמתי עם מותי הקרוב מאד, והשלמתי עם אי כניסתי לארץ ישראל, ואני מקבל בהכנעה את רוע הגזירה.

אתה יכול להרגיע, יהוה, ולהיות סמוך ובטוח שלעולם לא אעבור את הירדן הזה כדי להציל את בני ישראל כל אימת שיתחשק לך לשפוך עליהם את חמתך. לעולם לא אעלה למרום ולא ארחף בחלל כמלאך מעל הר המור והלבנון. לעולם לא אזחל מתחת לאדמה כלוחם חי"ר, ולא אתגלגל לירושלים בגלגול מחילות יחד עם כל הצדיקים והקדושים שיקומו לתחיה. אף פעם לא האמנתי בכל השטויות הללו.

אני הולך למות, אמנם, אך אינני הולך לכל הרוחות והשדים. עד נשמת אפי האחרונה לא אנשק קמיעות ולא אשתטח על קברי צדיקים ולא אכופף בננות ולא אקרא בקפה.

לא תמיד תהיה רגוע, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, לפעמים תהיה גם מאד לחוץ. לפעמים יציף אותך עצב גדול, כאשר תקלוט שלעולם לא אהיה לצידך כדי לתמוך ולהרגיע וללטף את האגו שלך בכל פעם שיעלה לך הקצף לראש. לבי לבי עליך, יהוה, אינני יכול לעשות עם זה כלום, ולא אבקש ממך דבר לטובתי או לטובתך.

יש לי רק בקשה אחת ממך, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, ולא במקרה אני מכנה אותך בכינוי הנדיר הזה. בפעם היחידה שפניתי אליך כ"אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" נחשפת במלוא מערומיך וירדת למקום הכי נמוך שהיית בו אי פעם. היה זה לפני קצת פחות מארבעים שנה, כאשר דיברת אליי ואל אהרן זכרונו לברכה מתוך הענן, והודעת לנו שיש לנו רגע אחד בלבד, כלומר אלפית הדקה, לעוף לך מהעינים, ולאפשר לך לחסל את כל עם ישראל בהרף עין – "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[2.

אבל אנחנו היינו מתואמים לחלוטין, אהרן ואני, ולא זו בלבד שלא עפנו לך מהעינים, אלא נפלנו על פנינו למרגלותיך, ונשכבנו על הגדר כמחיצה חיה בינך ובין עם ישראל שכה השתוקקת להשמידו באותו רגע. תוך כדי נפילת אפים הספקנו להטיח נגדך את התפילה המפלילה הבאה: "אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!?"[3).

התפילה המפלילה הזאת הבהירה לך בהרף עין כמה נמוך ירדת, ולאיזה תהום של חוסר מוסריות אתה מסוגל להתדרדר. במשפט אחד הבהרנו לך כי מעשה ההשמדה שהיית על סיפו, הופך אותך לשיאן העולם השלילי של חוסר המידתיות וחוסר המוסריות – "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!?".

אף פעם מאז לא הטיחו בפניך הטחה כה נוקבת, כי אף פעם לא התדרדרת עד כדי כך. רק עכשיו, ימים ספורים לאחר מות אהרן, וימים ספורים לפני מותי, כשאני שומע ממך שוב ושוב את העלילה הזדונית שהעללת על שנינו, אני חושב עליך שוב כעל "אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר". ולפני שאני הולך למות בהר העֶבְרה והזעם שלך אינני יכול שלא לתבוע ממך את התביעה הבאה: "יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם. וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

אנסה לנסח את הפסוקים הללו במילים ברורות יותר: "לפני שאני נאלץ להפקיד את עם ישראל בידיך, יהוה, חשוב לי להשמיע לך בבירור כי להערכתי אינך מסוגל להנהיג את עם ישראל. על אחת כמה וכמה שאינך מסוגל להיות הרועה הנאמן והמסור שלו. דע לך, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, שהפקדת עם ישראל בידך כמוה כהפקרת צאן ביער מלא זאבים!".

אתה, כמובן, לא חייב לשמוע בקולי, ויתכן מאד שכל תרגיל החיסול של אהרן ושלי בפרשת מי מריבה, היה כדי להפוך את ארץ ישראל ליער הזאבים שלך, ואת עם ישראל לצאן מובל לטבח. אחרי מותי לא אוכל לעשות עם זה מאומה. אבל לפני מותי אינני יכול שלא לתבוע ממך פעם נוספת ואחרונה את התביעה הבאה:

אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר: אינני סומך עליך כלל וכלל! אם עדיין חשוב לך ש"לֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה", אתה חייב למצוא להם מנהיג מסור ונאמן לפני מותי. אם לא תעשה כך דמם של כל ישראל בראשך. ראה הוזהרת…

 

[1] שלושת הפסוקים הללו מהווים את תגובת משה לדברי יהוה בשלושת הפסוקים שלפני כן: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן (במדבר כז יב – יד).     הפוסט המתייחס לשלושת הפסוקים הללו הוא, למעשה, חלקו השני של הפוסט הקודם שהעליתי היום – "לֵךְ תָמוּת, מׂשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר העֶבְרָה הַזֶּה וְלֵךְ תָמוּת". לעיון בפוסט זה ראי/ה http://arzi.co.il/imageview.php?id=367

2] במדבר טז כא

3] במדבר טז כב

Facebook
Twitter
LinkedIn